לפני מספר ימים, פרסם הוושינגטון פוסט מחקר שבודק כיצד מידע מוטה ומטעה על חיסוני הקורונה מתפשט בפייסבוק. למחקר הזה ישנה חשיבות רבה, מאחר והנסיון המחקרי בעידן הקורונה הוכיח, שמידע שגוי מהרשתות החברתיות על המחלה עלול לעודד אנשים לנהוג באופן לא זהיר: על פי מחקר שהתפרסם בכתב העת Misinformation Review, לדוגמה, אנשים הצורכים את החדשות שלהם בעיקר מהרשתות החברתיות, נוטים להאמין יותר לידיעות כוזבות על הקורונה ומקפידים פחות על עטיית מסיכות וריחוק חברתי. מתוך כך, ניתן להסיק שמידע מטעה על החיסונים עשוי לגרום לאנשים להחליט שלא להתחסן.
קברניטי משרד הבריאות, שפועלים כל העת על מנת להעלות את שיעורי ההתחסנות, עשויים לגלות עניין מיוחד בממצאי המחקר. לאחר שהכריז בסוף דצמבר על הקמת צוות מיוחד, למאבק בהפצת מידע כוזב על החיסונים, הוא נאלץ להתמודד עם חדשות כוזבות המופצות בהיקפים נרחבים, במיוחד במגזרים הערבי והחרדי. אל המערכה הזו, משרד הבריאות מגיע עם כוונות טובות, אבל כנראה עם מידע מקצועי מועט בנושא: על פי סקר שנערך על ידי ה-OECD, במשך תקופה ארוכה במשבר הקורונה, ישראל היתה המדינה היחידה בארגון, שלא הייתה בעלת מדיניות מסודרת למלחמה במידע כוזב בתחום.
כדי לסייע למשרד הבריאות להיאבק בהפצת ידיעות כוזבות על החיסונים, אציג שני ממצאים מהמחקר שפורסם בוושינגטון פוסט ואציע דרכים להתאים אותם למציאות הישראלית, כך שמשרד הבריאות יוכל להגדיל עוד יותר את היקף ההתחסנות בארץ.
כוחם של "מפיצי העל"
הממצא הראשון במחקר הוא, שחלק גדול מהמידע המוטה על החיסונים מופץ על ידי מספר קטן של משתמשים. אלו מכונים על ידי החוקרים "מפיצי על", מפני שבניגוד למשתמשים רגילים, הם מסוגלים להפיץ את המסרים שלהם לאלפי עוקבים – לעיתים אפילו לעשרות אלפי עוקבים – במהירות גבוהה. התופעה הזו נצפתה גם בישראל: בקיץ האחרון, שמועה לפיה 130 איש נדבקו בקורונה בהפגנות שהתקיימו נגד הממשלה, שותפה לא פחות מ-1633 פעם מארבעה גולשים בלבד, שלהם יש, במצטבר, 20 אלף עוקבים.
השימוש ב"מפיצי על" להשפעה על השיח ברשתות החברתיות הוא איננו תופעה חדשה: באוגוסט 2019, צוות חוקרים מאוניברסיטאות בארה"ב ובאוסטרליה פרסם דו"ח, שניתח נסיונות השפעה על דעת הקהל בבחירות שהתקיימו בפיליפינים באותה שנה. אחת הטקטיקות הבולטות בהן נעשה שימוש הוא גיוס ידוענים בעלי מספרי עוקבים קטנים יחסית, כולל כאלו עם אלפי עוקבים. במדינה של 109 מיליון תושבים, ההשפעה שלהם עשויה להיות, לכאורה, זניחה. אף על פי כן, החוקרים הצביעו על שני יתרונות חשובים, לשימוש במשפיענים הללו: ראשית, בניגוד לפוליטיקאים וידוענים אחרים ברמה הארצית, דמויות בעלות היכרות מקומית מצומצמת מצליחות לקיים קשרים אותנטיים וקרובים יותר עם העוקבים אחריהן. האותנטיות הזו מצליחה לגרום למסרים המופצים על ידם להתקבל על ידי הגולשים כאמינים יותר, גם אם הם אינם בהכרח כאלו. בנוסף, היקפם המצומצם של הקמפיינים מקשה על גורמי האכיפה לאתר ולהסיר אותם מהרשת.
שיטת הפעולה הזו נוסתה נגד הציבור הישראלי לקראת בחירות אפריל 2019: בינואר באותה שנה, חברת Vocativ, המנטרת תכנים ברשתות החברתיות, פרסמה דו"ח שחשף רשת פרופילים איראניים, שפעלה ברחבי הרשתות החברתיות כדי להשפיע על השיח הפוליטי בישראל. כחלק מתהליך ההשפעה, מפעילי הרשת האיראניים התמקדו במובילי דעה שונים בימין הישראלי, אחריהם עוקבים גולשים לא מעטים.
ההמלצה הראשונה למשרד הבריאות היא, אם כן, לרתום דמויות קהילתיות מוכרות – ברשת האינטרנט מחוצה לה – על מנת לעודד את קהל העוקבים והמעריצים האדוק שלהן לצאת ולהתחסן. לממצא הזה ישנה חשיבות מיוחדת בישראל, המורכבת מקהילות רבות, בעלות מאפייני שפה, תרבות ודת מגוונים. יתרה מזאת- הנסיון המחקרי מוכיח, שאנשים מוכנים לקבל מידע שסותר את תפיסות עולמם, אם הוא מגיע מגורם הדומה להם, שנתפס בעיניהם כסימפטי.
אין כמו המשפחה (וחברים)
הממצא השני מהמחקר מהוושינגטון פוסט, שמשרד הבריאות יכול לאמץ, הוא שחלק גדול מהמידע שמשפיע על אנשים לא להתחסן הוא לא מידע שקרי, אלא מידע המגיע מצד אנשים שהתחסנו, שעלול להעצים את חששותיהם של המתלבטים (למשל, תופעות לוואי קשות שהתרחשו לאחר החיסון). מאחר ומידע כזה עשוי להגיע בעיקר מצד בני משפחה ומכרים, אין פלא שהוא בעל חשיבות מכרעת בשאלה האם להתחסן. ככלל, האנשים הקרובים לנו נתפסים בעניינו כמקור מידע משמעותי ואמין: על פי מחקרו של פרופסור הלל נוסק מהמכללה האקדמית כנרת, 68% מהישראלים מאמינים לבני משפחה וחברים כאמצעי לקבלת מידע – יותר מאמצעי תקשורת מסורתיים ומקוונים, מפוליטיקאים ומעיתונאים. הממצא הזה מובן לחלוטין: האנשים הקרובים לנו לא רק משקפים את תפיסות העולם שלנו, שעלולות לגרום לנו לדבוק במידע שגוי, אלא הם גם מבינים את החששות הפחדים שלנו, שעלולים להשפיע על בחירותינו השונות, כולל ההחלטה האם להתחסן או לא.
בהתאם לכך, ההמלצה השנייה שמשרד הבריאות יכול ליישם כאן היא לעודד אנשים מסויימים, שחשים עם כך בנוח, לשתף מחוויותיהם ומרגשותיהם לפני ולאחר קבלת החיסון. הם יוכלו, למשל, לתאר את החששות שהצטברו אצלם טרם החיסון ואת ההקלה שהגיעה לאחר קבלתו (למשל, עקב כך שתופעות הלוואי של החיסון היו יותר קלות מחשבו). מהלך פרסומי מהסוג הזה עשוי להצליח בישראל, שהיא מדינה קטנה בה "כולם מכירים את כולם". בנוסף, לקמפיין כזה עשויה להיות תועלת בהעלאת מספר המתחסנים, מאחר והוא צפוי להתבסס על מסרים חיוביים: על פי מחקר שנערך באוניברסיטת קורנל, כאשר הציבור נחשף למסרים שנועדו לשנות את התנהגותו בסוגיה בריאותית שהוא איננו בקיא בה, הוא יושפע יותר ממסרים חיוביים, המדגישים את היתרונות שבהתנהגות זו, מאשר מהמסרים השליליים, המציגים את ההשלכות השליליות של ההימנעות ממנה.
שתי ההמלצות יכולות להוות התחלה של מענה יעיל עבור משרד הבריאות בתחום חדשות הכזב, בייחוד מפני הן משתלבות זו עם זו: ההמלצה הראשונה עוסקת בהסברה קהילתית רחבה יותר, בעוד שהשנייה פועלת במעגלי הקשרים החברתיים הקרובים יותר. אולם, הן אינן יכולות להחליף מדיניות מקיפה של התמודדות עם התופעה, שכוללת, למשל, הטמעת תוכניות לימוד בנושא במערכת החינוך. יש לקוות שהמציאות של ארבע מערכות בחירות בשנתיים ומגיפה עולמית, שהולידו בישראל חדשות כוזבות למכביר, יעודדו את הפוליטיקאים לגבש וליישם מדיניות כזו, לאחר שתקום בישראל (סוף סוף) ממשלה יציבה ומתפקדת.
