חוקרים רבים ברחבי העולם מנסים להבין מה מניע אנשים לשתף פייק ניוז. במרבית המקרים, השיתוף נעשה באופן לא מכוון, כלומר- הוא נעשה מכיוון שאנשים אינם יודעים להבחין בין אמת לשקר (מה שנקרא בשפת מדעי החברה: "אוריינות דיגיטלית נמוכה"). עבור האוכלוסיה הזו הושקו ברחבי העולם תוכניות חינוך רבות, בעיקר במסגרת בתי ספר, המלמדות את התלמידים לחשוב באופן ביקורתי, לבחון היטב את מקורות המידע הניצבים בפניהם ולהכיר את המניפולציות הטכנולוגיות האפשריות.
אולם, ישנם, כמובן, אלו שמפיצים פייק ניוז בכוונת מכוון והסיבות לכך מגוונות כגיוונו של הטבע האנושי: ישנם כאלו, שיעשו זאת על מנת לקדם אג'נדות פוליטיות מסוימות (דוגמה מובהקת לכך היא המעורבות הרוסית בבחירות לנשיאות ארה"ב של שנת 2016, שמומחי מודיעין קבעו כי היא בוצעה העל מנת לסייע לטראמפ להיבחר). ישנם אחרים, שיפרסמו שקרים על עסקים מתחרים כדי לפגוע להם במכירות, בעוד שאחרים, אולי, יבחרו להילחם בחברות התרופות הגדולות המייצרות חיסונים (מה שראינו למכביר בתקופת הקורונה).
הפעם, אני מעוניין להציג כאן מניע מרתק במיוחד, שמוביל אנשים לשתף פייק ניוז- מעמד חברתי. לכאורה, הדבר נשמע קצת מוזר, שכן הפצת פייק ניוז נתפסת כתופעה מאוסה ולכן מי שעומד מאחוריו לא מקבל מעמד חברתי טוב במיוחד. מבט מעמיק יותר- המבוסס על ניסוי מסקרן שנערך בעבר- ממחיש כי המציאות היא למעשה הפוכה.
במסגרת הניסוי, שנערך על ידי שלושה חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה שבארה"ב, המשתתפים נשאלו הם יהיו מוכנים לשתף ברשתות החברתיות תאירויות קונספירציה על אירועים היסטוריים שונים (תיאוריה אחת, למשל, טענה כי טיסה 800 של חברת TWA התרסקה ביולי 1996 בשל ירי טיל על המטוס ולא בגלל קצר חשמלי בו). בעוד שמרבית המשתתפים השיבו כי לעולם לא יהיו מוכנים לשתף פייק ניוז, 43% מהם טענו כי יהיו מוכנים לשתף לפחות תיאוריית קונספירציה אחת, במידה והדבר יביא להם כמות מספיק גדולה של לייקים והכרה במעמדם החברתי (אחוז גבוה למדי, יש לציין).
הציפייה הזו לא נולדה בחלל ריק, אלא מתקיימת על סמך שתי תופעות מבוססות היטב במציאות שלנו. התופעה הראשונה היא, שמידע כוזב מושך הרבה יותר לייקים והתעניינות בהשוואה למידע אמיתי: במסגרת מחקר שנערך בשנים 2021-2020 על ידי חוקרים מארה"ב ומצרפת, נמצא כי פוסטים ברשתות החברתיות שהכילו מידע כוזב השיגו פי שישה יותר לייקים ושיתופים בפייסבוק, בהשוואה למידע מהימן.
התופעה השנייה היא, שלעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופות של אי וודאות (למשל, מגיפת הקורונה, לפחות בשלביה הראשוניים, שהייתה מחלה לא מוכרת עבור המדענים, או תקופות של הסלמה בטחונית משמעותית בישראל). במצבים כאלו, אי הוודאות עלולה להוביל לחרדות ולספקות, אותן הציבור רוצה להפיג במהירות באמצעות היאחזות במידע כלשהו, לא משנה אם הוא אמיתי או שקרי. במצב כזה, אותם אנשים שממהרים לפרסם מידע כזה מקבלים הכרה ואף אהדה לפעילות שלהם ובעקבות כך העוקבים שלהם רוצים לקבל עוד מידע. האתגר הזה מתעצם לאור העובדה, שאמצעי התקשורת המסורתיים פועלים כיום לאט יותר מהצייצנים והמפרסמים בטוויטר ובפייסבוק, מאחר והם מחוייבים לכללי אתיקה עיתונאית שאותם מפרסמים מן השורה באינטרנט אינם מחוייבים להם.
האם יש תקווה להפוך את הגלגל? קשה לצפות לכך, בחברה המקדשת את תרבות ה-instant ושבה החיצוניות היא חזות הכל. אולם, אם בני אדם יפנימו, שלצד הרווח המיידי, הפצת פייק ניוז טומנת בחובה נזקים לטווח הארוך, ייתכן כי נתחיל לראות בעתיד שינוי מגמה.
